תכניה – הסוחר מוונציה
הסוחר מוונציה – 9, 10, 14, 15, 17, 18, 23, 24, 25 באוגוסט ב17:30 בגן בלומפילד. בשפה האנגלית. לשריין מקום >
על המחזה
מאת ים דרורי. עיבוד מתוך הפודקאסט ״Shakespeare for All״ עם סטיפן גרינבלאט.
שיילוק: יהודי, מלווה בריבית, דמות שריתקה את דמיונם של שחקנים, צופים, קוראים וחוקרים במשך 400 שנה. האם שיילוק הוא התגלמות הסטריאוטיפ האנטישמי? או דווקא אנטי גיבור הומניסטי למוד סבל? או אולי שניהם יחד?
למרות שנדמה שכל המחזה סובב סביבו, שיילוק הוא לא הדמות המרכזית בסוחר מונציה. הסוחר אליו מתייחסת הכותרת הינו אנטוניו, נוצרי מלנכולי, אשר נדיבותו יוצאת הדופן כמעט מביאה לחורבנו.
“אין לי מושג מה כה עצוב לי (…) קשה לי כבר לדעת מי אני”, אומר אנטוניו בתחילת המחזה. ידידיו, סלריו וסולניו, מנסים לפתור את תעלומת דכדוכו, כאשר – בצירוף מקרים אשר אולי איננו מקרי כלל – נכנס בסניו.
בחייו הקצרים, הספיק בסניו הצעיר לצבור חובות רבים. אבל יש לו תוכנית כיצד להשתחרר מהם. בתוכנית זו ישחק אנטוניו תפקיד מפתח: בסניו מבקש ממנו, בפעם האחרונה בהחלט, להלוות לו כסף. הכסף יממן את מסעו לבלמונט, שם יבקש בסניו את ידה של פורשיה היפה והעשירה.
אהבתו העזה והייחודית לבסניו, מבטיחה את הסכמתו הנחרצת של אנטוניו: “בסניו טוב (…) דע לך לבטח: ארנקי ואנוכי ועד האחרון באמצעַי פתוחים ללא מנעול לכל צרכיך”. ובכל זאת, יש פגם קטן בתוכנית – כל הונו של אנטוניו מושקע כעת בים, ספינותיו על סחורותיהם טרם שבו לונציה. לכן, על מנת לגייס את הסכום שמבקש בסניו – שלושת אלפים דוקטים מזהב טהור – עליו לפנות למלווה בריבית: לא אחר משיילוק היהודי.
כך הופכים היהודי והנוצרי, הרוחשים שנאה יוקדת זה לזה, לשותפים עסקיים. שיילוק אף מציע את ידידותו לנוצרים, ועל מנת להוכיח את רוחו הטובה והחברית, מבטיח שלא לקחת ריבית על ההלוואה. הוא מציב תנאי אחד: שבתור “שעשוע מבדר” בלבד, אם אנטוניו לא יחזיר את הכסף בזמן הנקוב, בתום שלושה חודשים, “הקנס” ההיתולי שיוטל עליו יהיה “ליטרה שווה” של בשרו הצח. אנטוניו מסכים.
בינתיים בבלמונט, פורשיה, כמו אנטוניו, שקועה במרה שחורה. היא משועבדת לתנאים הפנטסטיים של צוואת אביה, לפיהם, לא היא שתקבע מי יהיה בעלה, אלא מבחן התיבות. כמו מתוך סיפור אגדות, כל השואף לבקש את ידה, יהיה מוכרח לבחור באחת משלוש תיבות – תיבת הזהב, תיבת הכסף ותיבת העופרת. רק המחזר שיצליח לנחש מהי התיבה הנכונה, אשר בתוכה חבויה תמונתה של פורשיה, יהיה ראוי לשאת אותה לאישה. אך לא מדובר במשחק ילדים. על פי התנאים ותחת שבועה, על כל מחזר שייכשל במבחן נגזר לא להינשא לעולם.
פורשיה איננה העלמה היחידה במחזה שסובלת משליטתו הרמה של אביה. ג’סיקה היהודיה, בתו של שיילוק, מטפחת מערכת יחסים סודית עם נוצרי – לורנצו הצעיר. ג’סיקה מחליטה לברוח עם לורנצו על מנת להינשא לו ולהתנצר. כששיילוק לא בבית, היא שמה ידיה על אוצרותיו, תכשיטי זהב ואלפי דוקטים, וחומקת בחסות הלילה ותחפושת נער.
שיילוק הנסער מנטישתה של בתו, שומע מחברו תובל על מעללותיה: כיצד היא מבזבזת את כל כספו ברחבי איטליה יחד עם בעלה הנוצרי. אך תובל מספר לו גם כי כל ספינותיו של אנטוניו טבעו או אבדו בים, כלומר, הוא לא יהיה מסוגל להחזיר את חובו לשיילוק.
ובכן, מתי בדיוק מחליט שיילוק לגבות את ליטרת הבשר מאנטוניו? האם הוא תכנן זאת מההתחלה? או שאולי רק עכשיו, בעקבות בגידתה של בתו, תשוקתו לנקמה בנוצרים – לאחר שנים רבות של השפלה וגזל כלכלי – סוף סוף מתגבשת?
בחזרה בבלמונט, תוכניתו של בסניו מוכתרת כהצלחה. הוא בוחר בתיבת העופרת, התיבה הנכונה, וזוכה בידה של פורשיה. פורשיה מצדה, מודה כי התאהבה בו כבר כשנפגשו לראשונה, כשאביה עוד היה בין החיים, ופיללה כי יבוא לחשוף את אהבתו ולדרוש את זכותו עליה. כעת, היא מצהירה באושר על מסירותה כלפיו, ונשבעת כי היא עצמה וכל עושרה, שלו הם. היא גם נותנת לו טבעת כסמל למסירותם ההדדית והבלעדית, ובסניו, בתורו, נשבע כי לעולם לא יפרד מהטבעת. גרציאנו, חברו הטוב של בסניו, ונריסה, נערתה של פורשיה – מכריזים במעמד חגיגי זה כי בכוונתם להינשא גם כן.
אך החגיגה נקטעת במהרה – לורנצו וג’סיקה מגיעים ואיתם מכתב מאנטוניו. הוא כותב כי אין ביכולתו להחזיר את החוב לשיילוק, ועל כן הוא עתיד לשלם בחייו, משום שהיהודי מתכנן לגבות את “ליטרת הבשר” שלו בקרוב. פורשיה נותנת לבסניו החרד פי שלוש מהזהב הנדרש לכסות את החוב ושולחת אותו לונציה להציל את חברו.
בבית המשפט, דורש שיילוק מהדוכס את הצדק המגיע לו. ולמרות שהדוכס מנסה לשכנע את היהודי לנהוג ברחמים, אין באפשרותו לבטל את שטר החוב. החוק בונציה ברור: לא ניתן לחתור תחת ההתחייבות המפורטת משום שההסכם נחתם ברצון חופשי של שני הצדדים, וסמכותו נחה על כל התושבים, נוצרים או יהודים.
בדיוק כשנדמה שאין שום תקווה לחייו של אנטוניו, מופיע עורך דין צעיר: הד”ר בלתזר. איש מהנוכחים לא מבחין כי הד”ר הוא למעשה פורשיה, שיחד עם נריסה המתחזה לפקיד משפטי, הגיעה מבלמונט בתחפושת גבר. פורשיה המחופשת, מנסה לשכנע את שיילוק לנהוג על פי “מידת הרחמים” ולקחת את הכסף שמציע לו בסניו – סכום כפול ומכופל מהחוב המקורי. שיילוק מסרב ותובע שוב את פרעון השטר: ליטרת הבשר.
בלית ברירה נגזר הדין: “השטר תקף” פוסקת פורשיה, “והיהודי זכאי חוקית לדרוש ליטרת בשר שהוא יחתוך צמוד ללב של הסוחר”. אך בעוד שיילוק מקרב את סכינו לחזהו החשוף של אנטוניו, עוצרת אותו פורשיה לפתע: “השטר הזה לא מאפשר לך רְסיס של דם”, היא מכריזה, “קח את ליטרת הבשר שלך. אבל אם כשתחתוך תשפוך טיפה אחת של דם נוצרי, כל רכושך ואדמותיך מוחרמים על פי חוקי ונציה לַמדינה”.
בהכרזה זו, משתנה גזרת הדין מאזרחית לפלילית. ובמשפט פלילי, יש הבדל מהותי בין תושבים יהודים, לאזרחים נוצרים. על כך שאיים על חייו של אנטוניו הנוצרי, שיילוק צפוי להיענש בחומרה. לא רק את רכושו הוא עתיד להפסיד, אלא גם את חייו. אך הדוכס מסכים לחוס על חייו, בתנאי שיקיים את התנאים שמכתיב אנטוניו – את כל הונו עליו להוריש לבתו וחתנו, ובנוסף, עליו להתנצר.
בסניו אסיר תודה לד”ר הצעיר על שהציל את חברו ומבקש לגמול לו. פורשיה המחופשת מציעה כי כמחוות תודה, ייתן לה את הטבעת אשר לאצבעו. בלית ברירה, מוסר לה בסניו את הטבעת.
כאשר בסניו, אנטוניו וחבריהם שבים לבלמונט, מברכת אותם פורשיה, ומסתירה מפניהם את העובדה שהיא עצמה שבה מונציה רגעים ספורים קודם לכן. בסניו הנכלם מודה כי הטבעת שנתנה לו אשתו כבר איננה ברשותו, אך נשבע בהן צדקו כי לעולם לא יפר עוד את שבועותיו אליה. פורשיה מחזירה לו את הטבעת ומגלה שהיא היא הייתה הד”ר למשפטים שהציל את חייו של אנטוניו.
וכך, מגיע המחזה לסיומו השמח, עם שלוש זוגות צעירים ומאושרים הממהרים לממש את נישואיהם הטריים. סוף טוב, הכל טוב! האמנם? המחזה מתעקש להשאיר את הקהל לא מסופק – דמותו של שיילוק המובס עוד מרחפת בתודעתנו, טורדת את שלוותנו. ואנטוניו? על אף שניצלו חייו, נדמה כי מצבו לא השתנה מתחילת המחזה – הוא נותר לבדו, עצבותו הקיומית עדיין לא מפוענחת…
כמו כל קומדיה שייקספירית, הסוחר מונציה מותיר אותנו עם תחושה לא נוחה, עם יותר שאלות מאשר תשובות. אולי משום שהוא צולל לעומקה של אחת הסוגיות המרכזיות של התרבות המערבית: היחסים בין נוצרים ליהודים. הנרטיבים, הפנטזיות, והחרדות שהניעו מאות שנים של רדיפה.
נראה כי עלינו מוטל להתחבט, לפרש ולנסות להבין את הדמויות בסוחר מונציה ואת פעולותיהן, וזאת מבלי להצדיק, לתרץ או לפשט אותן. כיצד ניתן, אם בכלל, להשלים עם היצירה החידתית הזו?
השיר
עיבוד המוסיקה בהצגה נעשה מהיצירה Belle Qui Tiens Ma Vie מאת Thoinot Arbeau, משנת 1599 בקירוב.
מילות השיר לקוחות מהמחזה:
איפה נולֶדת הַחֶמְדָּה?
בַּלב, בַּמוח? מי יידע?
מי מולידהּ, מי מלמדהּ?
ענוּ, ענוּ.
העין מולידה אותה,
מבט מֵיניק, והיא מתה
בעריסה של לידתה.
חמדה, יומך בא, יום הדין,
צַלצל, צַלְמוות, דינג-דונג-דין.
מילון
Argosies – ספינות משא
Belmont – “הר יפה”. מקום בדיוני, משכנה של פורשיה
Usury – הלוואת כספים בריבית
Usance – תוקף ההלוואה, בין היתר ממד לפיו נקבע שער הריבית
Bond – שטר חוב, במחזה – המסמך בו מפורטים תנאי ההלוואה של שיילוק לאנטוניו
Forfeiture – חוב. במחזה – חובת ליטרת הבשר אותה חייב אנטוניו לשיילוק
Glisters – נוצץ. הסוחר מוונציה הוא המקור לביטוי “כל הנוצץ אינו זהב”
On the Rialto – הריאלטו – הסוחרים נאספים על גשר הריאלטו לשמוע ולהפיץ ידיעות
The narrow seas–the Goodwins – אתר ידוע לשמצה ליד נהר התמזה בו טובעות ספינות רבות
Slubber – לנהוג בחיפזון
Doctor – ד”ר למשפטים, עורך דין
Principal – סכום ההלוואה המקורי, לפני ריבית.
שער הדוקט
דוקט הוא המטבע ששימש באיטליה הפרה-מודרנית, וחלקים נוספים באירופה. ערך דוקט אחד הוא כ-120 דולרים של היום, וכ-450 שקלים חדשים.
כלומר, הסכום אותו מבזבזת ג’סיקה בגנואה, לכאורה, שוויו כ-9,500 דולר, או 33,200 שקלים.
שטר החוב בין אנטוניו לשיילוק עומד על סך 3000 דוקטים. כלומר 360,000 דולר, או 1,240,000 ש”ח! סכום עצום שאמור לממן אך ורק את מסע החיזור של בסניו לבמולנט.
כאשר פורשיה מציעה לבסניו לשלש את סכום שטר החוב על מנת להציל את אנטוניו, מדובר בסכומים עצומים: “שלם ששת-אלפים, תכפיל ששת-אלפים, ואז שַלֵּש!”
מכאן נובע כי הונה של פורשיה עומד לפחות על 4,300,000 דולר, או 16,200,00 ש”ח! וכנראה שיש לה עוד הרבה הרבה יותר אם זה מה שהיא מציעה לשלם על אנטוניו. כלומר, השקעתו הראשונית של בסניו בהחלט השתלמה לו.
הסכום הנקוב כאן הוא גם הסכום אשר לו מסרב שיילוק בבית המשפט: “לו כל דוקט בַּששת-אלפים חולק לשש, וכל שישית דוקט, לא אקבל!”
הנפשות הפועלות
תמונות: יצחק וולף
כל הציטוטים בעברית בתרגום דורי פרנס, מתוך האתר שייקספיר ושות’.