תכניה – הנרי הרביעי
עלילה ומבוא
מאת ים דרורי. עיבוד מתוך הספר ״This Is Shakespeare״ מאת אמה סמית׳.
המחזה מגולל את סיפור תקופת שלטונו של המלך הנרי הרביעי. לאחר שחמס את כס המלכות מידי בן דודו המלך ריצ’ארד השני, מוצא עצמו המלך הנרי מוקף תככים, מזימות פוליטיות ומרידות חוזרות ונשנות בשררתו. לאורך המחזה, נדרש המלך מוכה-האשמה להתמודד מול אתגרים אלה בשתי חזיתות עיקריות.
החזית הראשונה מופיעה בצורת דמותה של הוטספר, הלוחמת הכריזמטית, אשר מובילה את ההתקוממות נגדו. על פני השטח, הוטספר היא מודל ההרואיות והכבוד, לוחמת חסרת פחד, אשר כל הורה היה גאה לקרוא לה בתו. אך מבט מעמיק חושף נפש מיוסרת אשר לא מסוגלת להשתחרר מהתפקיד הצבאי שהוטל עליה. היא אובססיבית לשדה הקרב ולא מוצאת את מקומה בחיים האזרחיים.
המרד של הוטספר במלך, זוכה לתמיכת אביה, הרוזן נורת’מבלנד, ואחותו, הרוזנת וורסטר. יחד הם חוברים לחבורת אצילים בברית כנגד המלך הנרי: מורטימר, גיסה של הוטספר, אשר טוען זכות לכתר, גלנדאוור המכשף הוולשי, ודאגלס הסקוטי.
אך החזית השנייה נגדה נאלץ המלך להתמודד, דוחקת יותר. המרד המתחולל בביתו שלו, בצורת בנו הנסיך הל. הל מתעלם התעלמות מוחלטת מהדרישות והחובות המלכותיות המצופות מיורש העצר. במקום זאת, הוא מעדיף להתהולל במסבאות של לונדון בחברתו של האביר הידוע לשמצה פלסטף. יחד עם חבריהם, פוינז, ברדולף ופיטו, מעבירים הנסיך והאביר את זמנם בביזה מזדמנת של עוברי אורח ובהילולות שכרות.
הפיוס ההדרגתי בין הנסיך ואביו הולך ומתממש לאורך המחזה, ומגיע לשיא בקרב שרוסברי, כאשר הל מציל את חיי אביו ועוזר לנצח במלחמה מול הוטספר ותומכיה.
נטייתו של הל להתנהגות פרועה ושלוחת-רסן, במקום לציות וכיבוד אב, מבליטה את השימוש הבולט שעושה המחזה בתמת “הבן האובד”. התמה רומזת כי לאחר המרד, תגיעה חזרה בתשובה: הבן האובד יחזור בו ויכה על חטא. הל מודה בפני הקהל, כבר בהתחלה, כי הוא מתכוון לנצל את הרעיון הזה בצורה אסטרטגית לגמרי.
הל מגלם בן אובד המודע לעצמו ולפעולתיו באופן מלא, הוא יודע שככל שהתנהגותו תראה גרועה יותר, כך תתקבל כפרתו בזרועות פתוחות עוד יותר . אך האם זו באמת מניפולציה? חזרה בתשובה מתוזמרת היטב לאפקט מקסימלי? אולי זה דווקא חיפוש נואש אחר מפלט מעול המלוכה הבלתי נמנע? בריחה מהחצר הבוגדנית עם מזימותיה הפוליטיות הרוחשות תמיד? ובכלל, עד כמה הל באמת שולט בהתמכרותו לפלסטף שלוח-הרסן?
תהיה התשובה אשר תהיה, הל עתיד להתמסר לגורלו ולהפוך למלך הנרי החמישי המהולל.
את הפופולאריות העצומה של הנרי ה-4, חייבת היצירה בעיקר לדמותו של פלסטף, האביר השמן שהקסים דורות של צופים וצופות במידותיו האדירות ובלשונו המושחזת. דמותו של פלסטף התחבבה על קהלו של שייקספיר עד כדי כך, שהמחזאי החליט לכתוב עלילת המשך – הנרי ה-4 חלק 2, אשר פורסם שנתיים לאחר החלק הראשון. הצגה זו מעובדת מתוך שני המחזות השונים.
אחיזתו של פלסטף בנסיך הל עומדת למבחן כאשר הל מוכתר למלך הנרי החמישי. אך בסוף ההצגה, פג הכישוף הפלסטפי, והמלך החדש פוטר את האביר השמן כחלום רע שחלם. כעת, אומר המלך בפיכחון, הוא ער לגמרי, ומתעב את החלום אשר חלם.